להריח את השעה

פעם, ממש פעם, כשהאדם הקדמון עוד שוטט באזור, סביר להניח שתפיסת הזמן שלו הייתה שונה מאוד משלנו. היום התחלק לבוקר (זריחת השמש), צהריים (השמש בשיא הגובה), ערב (שקיעת השמש) המבשר על הלילה החשוך. בלי "בוא ניפגש עוד שעה", ובלי "איפה היית אני מחכה פה כבר 7 דקות".

קצב החיים המהיר שלנו הרגיל אותנו לחשוב ולהיות מודעים לכל דקה, שניה ורגע שחולף - אחרי הכל, יש כל כך הרבה מה להספיק.

עכשיו, שעון חדש יחזיר אתכם, אם תרצו, לתפיסה הישנה של הזמן.

ה-Scent Rhythm Watch הוא שעון שעוצב על ידי Aisen Caro Chacin ואין בו ספרות או מחוגים, ואת ה"זמן" לא "תקראו", אלא תריחו. איך זה עובד?

מערכות הגוף שלנו פועלות באופן מולד לפי המחזור הסירקדיאני (יממתי). זהו שעון פנימי בעל מחזוריות קבועה, ארוכה במעט מ-24 שעות, מחזוריות המכילה פרק שינה ופרק ערות והיא משנה את פעילות הגוף בהתאם להתקדמות היום. המחזור הזה הוא למעשה מערכת שמתאמת בין מערכות הגוף לעולם החיצוני.

ה-Scent Rhythm Watch הוא צמיד בעל 4 קפסולות, שבכל אחת מהן כמיליליטר של ניחוח שונה (הניתן לשינוי) והוא מסתנכרן לאותו שעון ביולוגי שלנו. בכל 6 שעות לערך, השעון משחרר מעט ריח מהקפסולה שנבחרה לאותו זמן, לדוגמא ריח קפה לבוקר או קמומיל לקראת השינה.

השעון מפזר אדים בדומה למכונת עשן, בתהליך של ויברציות אולטרה-קוליות, באמצעות בטריה קטנה שניתנת לטעינה באמצעות USB, ומחזיקה לקצת יותר מ-24 שעות.

אז אם תשאלו מישהו ברחוב מה השעה והוא יתחיל לרחרח את האויר, אל תמהרו לשפוט שמדובר במשוגע. למרות שסביר להניח שכן...

המערכת הסולארית שעובדת גם בלילה

במשך מאות שנים ידועה השמש כמקור עצום של אנרגיה, אך יחד עם זאת, בני האדם לא השיגו התקדמות משמעותית בניצולו, כפי שהיה מצופה. הפאנלים הסולאריים, שהם כיום האמצעי הנפוץ ביותר לאיסוף והמרה של האנרגיה הסולארית, הם לא רק מכוערים, אלא גם לא מספיק יעילים. הם לרוב סטטיים (ולכן לא מצליחים לספוג את מירב קרני השמש במשך שעות היום), הם מושבתים לפחות חצי מהיום (לילה), הם תופסים שטח גדול יחסית ודורשים תחזוקה שוטפת כדי להפיק את המיטב מהם.
האם כל זה עומד להשתנות בקרוב?

תגידו שלום ל-Rawlemon, הבועה הסולארית שהולכת כנראה לעשות מהפכה בתחום.
על מה אנחנו מדברים? Rawlemon היא כדור מושלם (Sphere) עשוי זכוכית ומלא במים, פרי יצירתו של אדריכל גרמני בשם André Broessel, עליה שקד במשך שלוש שנים במטרה להפוך את השימוש באנרגיה הסולארית ליעיל יותר וזול יותר.
איך הוא עושה את זה? הוא משתמש בטכנולוגיה שקיימת כבר מאות שנים הנשענת על יסודות מתמטיים ופיזיקליים - בועת המים מרכזת את קרני השמש לנקודה אחת ומגדילה את עוצמתם פי 10,000, מה שמאפשר לצבור אנרגיה מהשמש גם ביום סגרירי ואפילו, כן כן, מאורו של הירח. את קרני האור הבועה מרכזת לתוך פאנל סולארי אחד קטן שנמצא בתחתיתו של הכדור.

אבל כמובן, השמש והירח נמצאים בתנועה מתמדת, ולכן, על מנת לנצל כל קרן אור קטנה, לכל המערכת הזו מצורף שבב קטן שיודע לעקוב אחר תנועת מקור האור, ולהסיט את הפאנל הסולארי בהתאם לתנועה זו, כך שבכל רגע הוא נשאר אפקטיבי במידה מקסימאלית. התוצאה לפי Broessel היא מערכת שיעילה ב-70% יותר מהפאנלים הקיימים היום בשוק.

אז למה אנחנו לא רואים את המערכת הזו על כל גג בעולם? מכיוון שלא פשוט לשכנע את האדם הממוצע לשים על גג ביתו כדור מוזר מלא במים, ועוד לגרום לו להאמין ביעילותו המוגברת. וזו בדיוק הסיבה לכך שהחברה יוצאת בימים אלו בקמפיין מימון המונים באינדיגוגו, בתקווה שהמסר יעבור לכמה שיותר אנשים, ויעזור להם במימון השיווק וההפצה של המערכת. (אם תמהרו, תוכלו לזכות במערכת מוקטנת שתאפשר לכם טעינה של מכשירים כמו הטלפון הסלולארי ועוד).

אבל למה לחשוב בקטן? Broessel כבר לקח את הרעיון כמה צעדים קדימה, והתוכניות שלו כוללות התקנה של המערכת כחלק אינטגרלי בחזיתות מבנים גדולים, כך שיאפשרו למגדלי ענק להפיק בעצמם את האנרגיה לתפעולם, ואף לייצר חשמל עודף. לשם המחשה, התקנת המערכת על רבע מחזיתו הדרומית של ה-Burj Khalifa בדובאי תייצר מספיק חשמל כדי להפעיל את הבניין, ועוד יישאר עודף של 60%. אם העודף הזה יחובר למערכת החשמל של דובאי, מדובר ב-1.2 מיליון דולר רווח בשנה. ואם עוד לא נפל לכם האסימון - זו כמות אנרגיה שיכולה להחזיק את העיר ניו-יורק למשך כמה שעות!

אבל האמת שכל מה שמעניין אותי, זו האפשרות שיהיו לי מים חמים בבוקר, גם בלי להדליק את הדוד.

אנרגיה מתחדשת בכפות רגליכם

כל אחד מאיתנו הולך בממוצע כ-3 ק"מ בכל יום. לא נשמע הרבה נכון? עכשיו תסתכלו רגע מחוץ לחלון של המשרד על האנשים שהולכים ברחוב. או על אלו שצועדים במסדרון שלידכם. תחברו את כולם ביחד ומדובר בכמות עצומה של אנרגיה שבני האדם משקיעים, שהולכת לאיבוד. אבל יש מי שחשב לשנות את המצב, ולהפוך את האנרגיה המבוזבזת לאנרגיה מתחדשת.

תכירו את Pavegen, חברה שמרכיבה פאנלים המייצרים חשמל מהתנועה הרגלית של אנשים. מאז 2009 החברה בראשות Laurence Kemball-Cook מפתחת, משפרת ומתקינה את הפאנלים במקומות שונים בעולם, לא רק תמורת כסף, אלא גם כדי לקדם את המודעות לחשיבות השימוש באנרגיה מתחדשת, ועל הדרכים המגוונות בהן היא ניתנת לייצור.

בכל פעם שמישהו דורך על אחד הפאנלים, הוא מייצר בין 1 ל-7 וואט שיכולים להיטען בתוך סוללת ליטיום, ו/או לשמש כאנרגיה זמינה מיידית למגוון שימושים. הפאנלים עצמם עשויים כמעט ב-100% מחומרים ממוחזרים, הם עמידים למים ומסוגלים להתמודד עם תנאי סביבה חיצוניים קשים. לפי החברה, הם אמורים לעמוד בכ-20 מיליון צעדים, או 5 שנים.
כמו כן, האריחים מתחברים באמצעות Wi-Fi לאינטרנט, ומאפשרת למשתמשים (לדוגמא בתוך משרד) לקבל מידע על כמות האנשים שעברו במקום ועל כמות האנרגיה שיוצרה.

הפוטנציאל כמובן, הוא אדיר. תחשבו על כמות האנשים שהולכים בתחנות רכבת, שדות תעופה ורחובות ראשיים, שיכולו בקרוב להפעיל בעצמם את התאורה, שלטי ההכוונה, מערכות כריזה, האינטרנט האלחוטי ומה לא.
העיר החכמה - אוטוטו כבר כאן.

לעוד פרטים, כדאי לבקר באתר שלהם, שם תוכלו לראות כמה קייס-סטאדיז מעניינים מאוד.

מקור: Laughing Squid.com

הצמיד שיגן עליכם מהשמש

כמו שכולנו יודעים, השמש היא מקור החיים על פני כדור הארץ, אבל היא גם מסוכנת מאוד והנזקים שהיא מחוללת לעור שלנו עלולים להיות בעל השלכות קטלניות. ישנם אינספור תכשירים המנסים להגן על העור מפני הקרניים המסוכנות של השמש, אבל ברור לחלוטין שההגנה הטובה ביותר היא צמצום החשיפה המיותרת מלכתחילה.

בתערוכת CES 2014 שתיפתח באופן רשמי רק מחר הוצג באירוע מקדים צמיד חכם (שהוא גם תכשיט) בשם June שנועד להתריע למשתמש בפני חשיפה מוגזמת לשמש. הוא עושה זאת על ידי סנכרון עם מכשיר האייפון, והחיישן שבצמיד מנטר ומציג (באמצעות אפליקצייה ייחודית) זמני חשיפה, עוצמת החשיפה, ומציע דרכים להגן על סוג העור הספציפי של המשתמשת. כן, כרגע בכל אופן מדובר במכשיר שמתאים לנשים.

נראה שהייחוד של המכשיר הוא שבניגוד לצמידי ניטור אחרים כמו ה-Fitbit, Up24 וה-Nike Fuel Band הוא במראה האלגנטי שלו שמשתלב בקלילות כתכשיט לכל דבר. אבל האם הפיצ'ר הקטן (והחשוב) הזה מספיק כדי שנשים ישלמו עליו 99$? ומה יקרה ברגע שצמידי הניטור האחרים יוסיפו בגרסא הבאה שלהם את אותה התכונה?

תצפית פרטית על כדור הארץ

אם כבר הספקתם לטייל בכל פינה בעולם, והתחלתם כבר להשתעמם מהנופים המרהיבים שיש לכוכב שלנו להציע, אולי הגיע הזמן לנוף שעוד לא יצא לכם לראות.
תיירות החלל הולכת כנראה לתפוס תאוצה בעתיד הקרוב מאוד בעזרת מגוון של פרויקטים מעניינים כמו ה-Virgine Galactic ו-Space Advantures. פרויקט מעניין במיוחד שמשך את תשומת ליבי, הוא ה-World View Balloon.
בניגוד לפרויקטים האחרים, בהם ה"תיירים" נכנסים למטוסי-מעבורת שלוקחים אותם במהירות של פי 3 ממהירות הקול אל הגבול של החלל, ה-World View מציע גישה רגועה יותר לכל החוויה.

החברה, הממוקמת באריזונה, מאפשרת לעד 6 נוסעים להצטרף ל-2 טייסים בתוך קפסולה אטומה בעלת רדיוס של 3 מטרים ואורך של כ-6 מטרים. הקפסולה עצמה תלויה מתחת למצנח רחיפה גדול, ושניהם יחד תלויים מתחת לבלון הליום ענק (400,000 מ"ק) המרים את הקפסולה עד לגובה של כ-30 ק"מ מעל לפני כדור הארץ.

הטיסה עצמה אורכת כ-4 שעות, כשמתוכן העלייה האיטית ל-30 ק"מ לוקחת בין שעה וחצי לשעתיים, כשבסיומה ישייטו הנוסעים בגובה זה כשעתיים נוספות ויהנו מנוף עוצר נשימה (אם כי לרוע המזל לא יחוו חוסר בכוח הכבידה).
השלב הראשון במסע חזרה אל הקרקע הבטוחה הוא ניתוק הבלון ונפילה קצרה (שייגרמו לתחושת חוסר כבידה קצרצרה וכנראה שגם לפאניקה לא קטנה..) עד שהמצנח יתפוס מספיק אוויר וייצב את הנפילה. הנחיתה עצמה מתבצעת בדומה למצנח רחיפה, והקפסולה נעזרת במספר מחליקיים שיוצאים מתחתיתה.

אני חייב להודות שזה נראה כמו מסע מטורף, מפחיד ומלחיץ, עם נוף שבודדים יכולים להגיד שראו, אך העובדה שתחושת חוסר הכבידה לא תהיה חלק מהחוויה עושה את כל הסיפור קצת פחות מושך. אבל אם אתם בעניין ויש לכם 75,000 דולר פנויים, אתם מוזמנים לתפוס לכם מקום, כי החברה קיבלה כבר אישורים מכל הרשויות הרלוונטיות, וב-2016 כנראה כבר תשלח אנשים לרחף מעל כולנו.

מקור: Gizmag.com

מגלה העולמות הקופצני של נאס"א

תוכנית המעבורות של ארה"ב אומנם הוקפאה, אבל בנאס"א לא מפסיקים לחשוב, לתכנן ולהמציא כלים חדשים לחקר כוכבים אחרים. וכשהמהנדסים של סוכנות החלל חושבים מחוץ לקופסא, יוצאים להם דברים ממש מגניבים.

תשכחו מכל מה שידעתם על הרוברים שראיתם בשנים האחרונות, שחלקם מטיילים בימים אלו על מאדים. נאס"א בוחנת עיצוב חדש לכלי המחקר, בעל מבנה קפיצי ואורגני יותר מאשר קודמיו. אב הטיפוס האחרון, רובוט בשם Tensegrity, כולל כבלים ומעין "מוטות אוהל" המגנים על כדור התלוי במרכז הקונסטרוקציה הזו, שיכול להחזיק מכשירי מחקר ולמעשה את כל מרכז התפעול והבקרה של הרובוט.

על מנת לנוע, הכבלים מסוגלים להתקצר ולהתארך, בדומה לשרירים שבגופנו, ובכך להזיז את הרובוט קדימה. למרות שזה נראה מאוד מסורבל, היכולת של הרובוט לנוע באופן "זורם" מגנה על המטען שלו וסופגת זעזועים הרבה יותר בקלות מאשר כלי הרכב המסורתי. וזה אולי החלק הכי חשוב, מכיוון שהנחיתה עצמה, היא החלק המסוכן והמורכב ביותר של כל המשימה, וספיגת הפגיעה היא חלק קריטי.

לפי אדריאן ק. אגוגינו, מדען בנאס"א, "הנחיתה הופכת לקלה הרבה יותר בגלל הצורה שבה הרובוט החדש סופג את הפגיעה". נראה שהרובוט כולו מתכווץ ונדחס לתוך עצמו, ואז קופץ בחזרה ומתייצב, כמו כדור קופצני. "זה מקל על דאגות אחרות כמו מה יקרה אם הרובר ייפול מצוק לדוגמא".

הבעיה של הרוברים ה"סטנדרטים" כיום כדוגמת הרובר Curiosity שנמצא כרגע על מאדים, היא גודלם ומשקלם המצריכים פתרונות רבים על מנת לאפשר נחיתה מוצלחת. ה-Curiosity בעל שישה גלגלים, גובהו שני מטרים והוא שוקל כ-2 טון וזו הסיבה שהוא גרם ל"7 דקות של אימה" עבור המדענים (אותן 7 דקות בהן לוקח לאות להגיע ממאדים לכדור הארץ, ולסמן שהנחיתה עברה בשלום). הנחיתה כללה מצנחים, רקטות וכריות אוויר על מנת לאפשר את הנחיתה הבטוחה.

עם רובוט דומה ל-Tensegrity לעומת זאת, נאס"א תוכל לשלוח רובוטים מרובים (בגלל עלותם הפחותה) ולדאוג פחות לחלק הנחיתה, המורכב ביותר.

כרגע הבעיה הגדולה של ה-Tensegrity הוא הקושי בשליטה בתנועה שלו. יש לו יותר נקודות שליטה אליהן צריך להתייחס בתזוזה שלו, ובעוד זה מאפשר גמישות אדירה לרובוט, זה גם מקשה מאוד על השליטה.